מיגרנה 101

כל מה שצריך לדעת כדי לסבול מפחות כאבי ראש

כרוניקה של טיפול כושל

מאת shooky, דצמבר 27, 2007, תחת הנושאים חיים עם כאב ראש,טיפים למניעה והקלה,סיפורי מקרה

הסיפור של פפיון מהפוסט הקודם, הוא דוגמא קלאסית לטיפול כושל. למרות שהבעיה שלה זוהתה, היא לא הופנתה לרופא המתאים, לא קיבלה את התמיכה הדרושה ולכן הגיע למצב מסוכן של ייאוש. לקחים.

אקדים ואזכיר, כמו בכל מקרה שבו אני מציע לכם מה לעשות, שאני לא רופא – סתם מישהו שסובל ממיגרנות 25 שנים. אני מדבר מהניסיון הבלתי-אמצעי שלי ושל אנשים עמם שוחחתי, ואחרי קריאה אובססיבית של חומרים שמתייחסים לנושא. ובדיוק בגלל זה, מרגיז אותי בכל פעם לגלות כמה גרוע הוא הטיפול שמקבלים אנשים שסובלים ממיגרנות.

בסיפור של פפיון, למרבה הצער אין שום דבר מפתיע. שום דבר, אולי, למעט העובדה שבסופו של דבר נמצא לה טיפול יעיל במסגרת של הרפואה הקונבנציונלית – משהו שלא תמיד קורה, ולא כי אין טיפולים כאלה.

בכל אופן, ומעבר לכך שמדובר בסיפור מכמיר לב ועצוב, מקופלות בסיפור הזה הרבה נקודות למחשבה. אני רוצה להסב את תשומת לבכם לחשובות שבהן:

א. למה לא הפנו אותה לנאורולוג? "רופאת המשפחה הייתה אובדת עצות…" היא מספרת. השאלה הראשונה שעלתה בראשי כשקראתי את הסיפור הזה, הוא מדוע לעזאזל רופאת המשפחה של פפיון לא הפנתה אותה מייד לנאורולוג? לא רק שרוב רופאי המשפחה לא יודעים מספיק על מיגרנות, אלא שגם נוירולוגים שאינם מתמחים בבעיה הזו בדרך-כלל לא מעניקים לה טיפול יעיל ואפילו לא מאבחנים אותה כמו שצריך – ואני מדבר מניסיון כמובן.

ב. דיאטה היא לא פתרון. באופן מאד לא מפתיע, רופאת המשפחה הבורה הטילה על פפיון "עונשים" שונים, שקשורים בעיקר לאכילה. ובכן, לצמצם את הצריכה של מזונות שעשויים להיות קשורים למיגרנה זה אף פעם לא דבר רע, אבל אם הטריגרים אחרים – ובמקרה של פפיון אין ספק שזה היה המצב – אז הימנעות משוקולד וקוקה-קולה היא בבחינת כוסות רוח למת. מה גם שפפיון מצאה את עצמה מולעטת בתרופות – משככי כאבים, כדורי שינה וכו'. אלו, בדרך-כלל, רק מחמירים את המצב.

ג. מה קרה למניעה? פפיון לא מספרת מה הטיפול שעזר לה (היא הבטיחה שתעשה את זה, כאן בבלוג, ותנסה לענות לשאלות – תודה מראש!). בכל אופן, יש היום כמה טיפולים יעילים יחסית, שיכולים לעזור בדיוק לאנשים כמו פפיון. אין ספק שבמקרה שלה, לפני הפנייה לטיפול החדשני, אפשר היה לנסות טיפול תרופתי מונע ואולי לחסוך ממנה הרבה סבל. יש טיפולים אפקטיביים מהסוג הזה, ולמרות שתמיד טוב למצוא פתרון שלא כרוך בנטילה קבועה של תרופות, בהחלט כדאי לנסות – לפחות בשלב הראשון – לצאת ממעגל הקסמים העגום הזה, ואז לראות מה עושים הלאה. בכל אופן, אחרי שנה וחצי של סבל היא לא הייתה זקוקה לעזרה ראשונה אלא להצלה, ויש לשבח את הרופא שטיפל בה שידע לגלות גם את הרגישות ולהצליח לעזור לה.

ד. הנזק לתפקוד. הסיפור של פפיון מדגים את הנזק שהמיגרנות גורמות לתפקוד היומיומי, ואת ההשפעה שלהן על מצבו של החולה בסביבת העבודה שלו. זה נושא שמתפרסמים עליו עוד ועוד מחקרים, והמסקנה העיקרית היא שעל מעסיקים לזהות בעיות כאלה אצל עובדים ולהעניק להם סיוע, אבל אלו כנראה חלומות באספמיה כשמדובר במעסיק הישראלי.

ה. הטיפולים האלטרנטיביים. דיקור, רפלקסולוגיה, ואפילו תרופות סבתא שונות, יכולים לעזור מאד למיגרנה. בכל אופן, אף אחד מהם לא עוזר לכולם ובכל מצב ובדרך-כלל הם לא מחליפים טיפול קונבנציונלי – לא בשלב הראשון. הם הכי טובים כשהם משולבים בשינוי בסגנון החיים, שתומך בטיפול ומאפשר לגוף להגיב טוב יותר. כך או כך – אם מטופל מגיע לזרועות הרפואה האלטרנטיבית לפני שראה אותו נאורלוג והגיש לו "עזרה ראשונה", הרי שזה כישלון של מערכת הבריאות.

ו. הרקע הנפשי. פפיון עשתה אבחנה יפה בין ההגדרה הצרה והמרגיזה של מיגרנה כ"פסיכוסומטית" לבין זיהוי הרקע הנפשי והפסיכולוגי שמהווה טריגר. מתח, רגשות מודחקים, ותחושת מצוקה שנובעת מאובדן, הם הרקע הספציפי לאפיזודה הממושכת שהיא מתארת. אבל פפיון הייתה "מיגרנוטית" גם קודם – מיגרנה היא תופעה פיזיולוגית לחלוטין, והנטייה למיגרנה היא בחלק גדול מהמקרים מולדת. נסיבות החיים של פפיון "שיחררו" את המיגרנה, שבשום שלב לא הייתה "פסיכוסומטית".

ועוד כמה הערות ולקחים:

פפיון נהגה כאדם הגיוני: היא הלכה לרופאה ואובחנה. הרופאה, במקום לטעת בה תקווה, "גזרה" עליה לחיות עם המיגרנה וגם "הענישה" אותה בשינויי תפריט שלא הועילו אלא רק הוסיפו על מצוקתה. אם הרופא "חסר אונים" ולא מסוגל לתת למטופל תקווה, אז איך המטופל אמור להתמודד? מה גם שלהציע למי שסובל ממיגרנות קשות "להתרגל", מעיד על חוסר רגישות וחוסר הבנה של חומרת המחלה.

במקרים רבים, אנשים שסובלים ממיגרנה אפילו לא מאובחנים, אבל במקרה של פפיון שכן אובחנה, היה פשוט כישלון מוחלט של הטיפול. טיפול סימפטומטי במשככי כאבים, ואפילו דיאטה מיוחדת, הם אף פעם לא פתרון שלם – בטח לא בשכיחות כזו של התקפים ממושכים. רק כשפפיון הגיעה לרופא רציני, שמבין במיגרנות, הוא נגע בעניין האמיתי וניסה לחפש את הטריגרים למיגרנה.

ככלל, בשלב ראשון של טיפול במיגרנות קשות, חשוב לצמצם את התדירות והעוצמה של ההתקפים, בין השאר, כי מדובר בתופעה פרוגרסיבית. המיגרנות התכופות גורמות לתהליך דלקתי, שרק מחמיר את המצב (כפי שמסביר יפה בספרו אוליבר זאקס). מעבר לזה, תמיד חשוב לנסות להבין: למה עכשיו? מה גרם להתפרצות של המיגרנה בתקופה הזו של החיים? איזה משתנה נוסף למשוואה ששיבש את האיזון של המטופל?

הבנה טובה יותר של המיגרנה, עם טיפול באמצעים מסורתיים וקצת ניסוי וטעייה, לעיתים קרובות מצמצמים מאד את היקף הבעיה.

הלקחים הכי חשובים במקרה הזה, לדעתי: ראשית, אל תחכו שיפנו אתכם לנוירולוג – תמצאו בעצמכם את הרופא המתאים ובקשו את עזרתו. שנית, לימדו את הבעיה כדי שתוכלו לעזור לטיפול ולהבטיח את ההצלחה שלו; נסו להגיע לרופא עם תובנות משל עצמכם, כי אתם בעצם "יודעים הכל" – גם אם אתם לא מודעים לזה. שלישית – אל תתייאשו ואל תנסו "להתרגל". הניחו שיש פתרון, שגם אם איננו אידיאלי, יכול לחסוך מכם הרבה סבל. אפשר לנצח את המיגרנה.

תגיות: , , , , ,

2 תגובות לפוסט 'כרוניקה של טיפול כושל'

לקרוא את התגובות ב-RSS או לשלוח טראקבאק לפוסט 'כרוניקה של טיפול כושל'.

  1. מאת איתי

    27 דצמבר, 2007 בשעה 13:51

    אני לא קורא קבוע ולמזלי לא מעורב אישית אך ממה שקראתי זה הטקסט החשוב ביותר

  2. מאת shooky

    27 דצמבר, 2007 בשעה 16:13

    תודה איתי.

להגיב