"אם גם אתה לא תוכל לעזור לי לגלות למה המיגרנה ואיך נפטרים ממנה, אעדיף להתאבד ולא להמשיך לחיות עם הכאב". סיפור אמיתי, עם הרבה מוסר השכל.
בסיפור הזה נתקלתי בבלוג של פפיון (הסרתי את הקישור כי הבלוג ירד מהרשת), שהסכימה שאפרסם אותו גם כאן.
זהו סיפור לא-שגרתי אבל כזה שעשוי להיות מובן מאד למי שסובלים או סבלו ממיגרנות קשות. חוסר האונים, התחושה שאיש לא מבין אותך, והייאוש ההולך וגובר, משותפים לרבים.
אני מביא את הטקסט המקורי כלשונו, בלי פרשנות.
***
"לפני כארבע שנים הופיעו הכאבים. הראש התפוצץ, וכאב חד התמקד באיזור הרקה והתפשט לעיניים וללסת. לפני כן, סבלתי רק לעתים רחוקות מכאבי ראש, ואחרי אקמול אחד היו נרגעים ונעלמים. המיגרנה הופיעה בלי שום אזהרה מוקדמת ובלי התראה, ובימים הראשונים חשבתי שזאת תופעה חולפת וכמו שזה בא, כך זה יילך. אבל למיגרנה היו כוונות אחרות לגמרי, והיא היתה בת לוויה שלי בקומי בבוקר, ובלכתי לישון , ובכל יום.
