קראתי את הפוסט הזה (הבלוג ירד בינתיים מהרשת. חבל), של בלוגרית מתפוז בשם אולגה. היא מספרת על תקופת עבודה במקום עבודה מרעיל, שבה החלה בהדרגה לסבול ממיגרנות קשות. אחרי שעזבה, סיפר לה מישהו שהיא שרדה בתפקיד הזה יותר מכל קודמותיה (7 חודשים בהשוואה לשלושה). וכמובן, ברגע שעזבה אותו כאבי הראש נעלמו (או לפחות שככו קצת).
בדיעבד היא אומרת לעצמה כל הכבוד, ושהיא שמחה על ההתנסות הזו. ואני אומר: למה?
בספרות ההיסטורית על המיגרנה יש דיון ארוך אודות "האישיות המיגרנוטית". למרות שהיום ידוע ומבוסס במחקרים שאין באמת דבר כזה (כלומר – אנשים מכל הסוגים סובלים ממיגרנות, ואי אפשר למצוא מאפיין משותף יחד), עדיין יש קשר הדוק בין המיגרנה לבין מצבים נפשיים, סטרס, וכמובן יש קשר מובהק בין מיגרנה ודיכאון, אם כי כאן קשה לקבוע האם הדיכאון הוא גורם, תוצאה או נובע ממקור משותף.
במילים אחרות: יש קשר ברור מאד בין התקפי המיגרנה (שכיחות, עוצמה, עיתוי וכו') לבין המצב הנפשי, אבל קשה לומר שהנטייה למיגרנה מאפיינת אנשים בעלי אופי מסויים.
ובכל זאת, אני חושב על כל מיני אנשים שהכרתי במשך השנים שסבלו ממיגרנות, ומזהה אצל רבים מהם מאפיינים משותפים: מוסר עבודה גבוה, הישגיות, פרפקציוניזם, דימוי עצמי שברירי. נדמה לי שאפשר להכניס גם אותי לקבוצה הזו. אולי אצל אנשים כאלה רמה גבוהה של מתח יומיומי היא כמעט בלתי נמנעת, ולכן אלו אנשים שסובלים יותר ממיגרנות קשות.
אצלי, ביותר ממקרה אחד, נוכחתי לדעת שהמיגרנות הן דרך מצויינת לזהות שעברתי גבול כלשהו, קו אדום של התעללות עצמית; יותר מדי עבודה, סיגריות, קפה, לחץ, עצבים. המיגרנה, שדוחפת אותנו להתכנס בעצמנו ולהתרחק מהנוכחות המטרידה של אנשים אחרים, היא לפעמים סימן ברור לכך שהעמסנו על עצמנו יותר מדי.
במקרה של אולגה, אין ספק שהמיגרנות שלה ניסו לומר לה משהו: קחי את הרגליים ולכי משם.
במקרה שלכם: נסו להקשיב ולהבין מה המיגרנה אומרת לכם.
לא שזה חשוב, אבל בתור אחת שכתבה את הפוסט על מיגרנה שאת הקישור אליו צירפת, רציתי לצרף שלא קוראים לי דיאנה. דיאנה?????
אופס. ברור שחשוב ולכן תוקן.