תחושה עזה של ייאוש מלווה לעיתים את התקף המיגרנה, או ממלאת את הזמן שבין ההתקפים. זוהי אחת מתופעות הלוואי הפחות מדוברות אך היותר מכאיבות של המיגרנה.
אחד מהדברים הכי קשים במיגרנה, לדעתי, היא תחושת הייאוש שמתלווה אליה לעיתים. בין מיגרנות, ישנו לפעמים הפחד מהמיגרנה הבאה – במיוחד אצל מי שסובל ממיגרנות באופן יומיומי, או קרוב לזה. הפחד הזה מתגבר כשמיגרנה מתחילה ומתעצם כשהיא מוסיפה להתקדם והופכת להתקף במלוא תפארתו, ששום דבר לא מצליח לעצור אותו. וכשנגמר הפחד, מה שנשאר הוא הייאוש.
תחושת הייאוש במהלך המיגרנה יכולה להיות מקושרת לתהליכים הביוכימיים שמתלווים למיגרנה. אפשר, למשל, לשער שכאשר אדם סובל ממיגרנה, מוחו דומה מאד בשלבים מסויימים למוח של אדם שנמצא בדיכאון עמוק (יש לזה בסיס במחקרים, בעיקר סביב השינוי ברמות הנוירוטרנסמיטורים הקשורים למצב הרוח, בראשם סרוטונין). אבל האמת הפשוטה היא שלא צריך לחפש הסברים ביולוגיים – זה מצב מייאש.
אצלי, לעיתים קרובות, התקף המיגרנה מפסיק עיסוק בעניין "חשוב". מטבע הדברים, מדובר לעיתים קרובות בעניין שמעורר מתח, שמשמש טריגר למיגרנה. המצוקה של חוסר האונים, שעלולה לחזור בכל פעם מחדש כשהיא מלווה בידיעה שאיש לא יכול לעזור לך, היא בסיס מצויין – "נפשי" לחלוטין, להתייאשות הזוחלת. לייאוש שגולש גם לזמן שבין ההתקפים.
במשך השנים פגשתי לא מעט אנשים שדיברו על המיגרנות שלהם כעל עובדה קיימת, כדבר שאי אפשר להיפטר ממנו. ובכן, להיפטר לגמרי אולי לא – אבל יש הרבה מה לעשות.
